תיקי העיתונות: 170 פעילי טרור שהעולם ספר כעיתונאים
שלוש שנים אותו משפט. צה״ל הורג עיתונאים. בניגוד לדין. בכוונה. המשפט רץ בטורים, בדוחות, ובכותרות שלא עצרו לשאול מי החזיק את המצלמה ומי החזיק תפקיד בזרוע הצבאית. הוא היה נוח. הוא היה קצר. הוא צילם טוב. עכשיו יש דף. קוראים לו The Press Files. עליו 170 שמות.
לא הערכה. שמות.
המלחמה בעזה ייצרה תעשייה שלמה סביב המילה עיתונאי. כל הרוג עם וסט נספר. כל ספירה נהייתה כתב אישום. מעט מאוד מהסופרים בדקו אם הווסט כיסה על פעיל של חמאס או של הג׳יהאד האסלאמי. תיקי העיתונות סוגרים את החור הזה. לא במאמר דעה. ברשימה.
הווסט לא ביטל את הגדוד
האנשים האלה הוצגו כאנשי תקשורת תמימים. הם היו פעילים בזרועות הצבאיות של חמאס, של הג׳יהאד האסלאמי הפלסטיני, ושל ארגוני טרור נוספים. מצלמה לא מוחקת שיוך. תעודה לא מוחקת משימה. ארגון שחי על תעמולה ידע בדיוק מה לעשות עם המילה עיתונאי: לשים אותה מלפנים, ולהשאיר את הדרגה מאחור.
עיתונאי מדווח. פעיל מסתיר. מי שנכנס לרשימה הסתיר את הדבר היחיד ששינה את המעמד שלו: הוא שירת ארגון טרור. את זה השאירו מחוץ לכתבה שספרה אותו אחר כך כקורבן של חופש העיתונות. הקורבן היה נוח לשידור. הפעיל היה הורס את השידור. אז הפעיל נעלם, והווסט נשאר.
הראיות על הדף הן מודיעין, מידע גלוי, מסמכים מהשטח, וחקירות של פעילים. לא פוסט. לא הערכה של מערכת זרה שספרה וסטים וקראה לזה מחקר. חמאס והג׳יהאד לא הפרידו בין לחימה לבין תמונה. מי ששירת בזרוע הצבאית והופיע ככתב שירת את שתיהן. ההפרדה נעשתה אחר כך, במערכת בלונדון או בניו יורק, כי בלי ההפרדה אין סיפור על ציד.
תיקי העיתונות מחזירים את הסדר. קודם האדם. אחר כך הארגון. רק בסוף המילה ששמו לו על החזה. מי שהתהפך אצלו הסדר שלוש שנים קרא כותרת, לא תיק.
לא “חלק מהם”. מאה שבעים
הכותרת על העמוד היא 170 הפעילים הצבאיים. מתחתיה הרשימה. מוחמד ג׳מאל סובחי א־ת׳לת׳יני. יעקוב ענאן מוחמד אל־ברש. אנס ג׳מאל מחמוד א־שריף. חוסאם באסל עבד אל־כרים שבת. חמזה ואיל חמדאן א־דחדוח. איסמעיל מאהר ח׳מיס אל־ע׳ול. וזה רק פתח. השמות ממשיכים, שורה אחרי שורה, עד שהקטגוריה נגמרת ונשארים אנשים.
מי שדיבר שלוש שנים על “העיתונאים” בלי השמות האלה דיבר על ענן. ענן אי אפשר לבדוק. שם אפשר. צה״ל לא פרסם הערכה עגולה ולא “עשרות חשודים”. הוא פרסם מאה שבעים פעילים צבאיים שהעולם ספר, חלקם, כעיתונאים. המספר לא נועד להרשים. הוא נועד לסגור את המשפט “אולי בודדים”. בודדים לא ממלאים דף כזה.
תיקי העיתונות קיימים כי הסיפור הגורף נבנה על מחיקה. מוחקים את חמאס מהמשפט, נשארת ירייה על עיתונאי. מחזירים את חמאס למשפט, נשאר פעיל שהסתתר מאחורי מקצוע. כל שם ברשימה הוא מחיקה שבוטלה. מי שרוצה להתווכח עם שם אחד, שיתווכח עם השם. מי שרוצה להשאיר את המילה עיתונאים על כל המאה שבעים, כבר לא מתווכח. הוא מסרב לקרוא.
גם אחרי הפרסום יישארו כתבות שיגידו “ישראל טוענת”. התיק לא מחכה לפועל. הוא כבר פורסם. השמות כבר לא בבעלות הכותרת שספרה אותם כחללים של העיתונות.
הדין לא נותן חסינות לווסט
לוחם לא נהיה מוגן כי מישהו קרא לו כתב. ההגנה על עיתונאי אמיתי עומדת. היא נשארת על מי שמדווח ואינו לוחם. היא לא עוברת בירושה למי שנלחם באותו יום, או למי ששירת את הזרוע הצבאית ונעלם אל תוך השידור. הדין הבין־לאומי לא נכתב כדי שארגון טרור ילבש אפוד ויקבל חסינות. מי שקורא אותו כך קורא את מה שנוח לחמאס, לא את מה שכתוב.
מי שמערבב את שניהם עושה לחמאס את העבודה. כל הרוג עם מיקרופון נהיה פשע. כל בדיקה נהיית הכחשה. כל שאלה על שיוך צבאי נהיית התקפה על חופש העיתונות. זו לא הגנה על עיתונאים. זו הגנה על השיטה: לשים פעיל מול המצלמה, ואחר כך לספור אותו כהוכחה שישראל יורה על מקצוע.
עיתונאי אמיתי בעזה, מי שאינו פעיל בזרוע צבאית, לא נמחק בגלל הרשימה. להפך. הרשימה מנקה את המקצוע מאנשים שהשתמשו בו ככיסוי. מי שמערבב אותם שומר על הכיסוי, ומסכן את מי שבאמת מחזיק מצלמה בלי דרגה. תיקי העיתונות מפרידים. הסיסמה על ציד לא מפרידה. היא מערבבת, וחמאס מרוויח מהערבוב.
זה לא ויכוח על חופש הביטוי. זה ויכוח על תחפושת. התחפושת עבדה, כי מערכות שלמות העדיפו את הווסט על הרשימה. הן העדיפו אותו כי הרשימה דורשת קריאה, והווסט דורש רק כותרת.
מי שמסרב לקרוא נשאר עם הסיסמה
אפשר להמשיך לכתוב “ציד עיתונאים”. צריך בשביל זה לא לפתוח את הדף. הדף כאן: https://www.idf.il/en/mini-sites/the-press-files/
מי שנכנס רואה את המסגרת ואת השמות. רואה שצה״ל שם על השולחן מודיעין, חומר גלוי, מסמכים מהשטח וחקירות. רואה ששלוש השנים של הכותרת נבנו בלי השורה הזו. אחר כך אפשר להתווכח על תיק. אי אפשר להתווכח על הריק. הריק נגמר.
תיקי העיתונות לא מבקשים רשות מהכותרת. הם שמים את השם, את הארגון, ואת מה שהוסתר. מי שהוצג כעיתונאי והיה פעיל צבאי לא נהרג כי דיווח. הוא נהרג כי היה חלק מהמכונה שנלחמה בישראל. המכונה הזו לבשה חליפת עיתונות כדי שהעולם יכעס על הכדור, לא על מי שעמד מאחוריו.
השמות על השולחן. מאה שבעים. מי שרוצה להישאר עם הסיסמה, שישאר. היא כבר לא היחידה בחדר. לידה יש דף, יש ארגון, ויש אדם שהסתיר את שניהם מאחורי מקצוע. זה תיקי העיתונות. זה מה שהיה חסר בכל פעם שספרו וסט וקראו לזה פשע.
